החלטה בתיק עמ"ת 30579-02-13

1.         נגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים, המייחס לו 9 עבירות של אלימות כלפי בת זוגו, שהתרחשו במשך כ-7 חודשים מאז נישואיהם (בינואר 2013).

2.         בחלק מהעבירות מדובר בתקיפה "סתם", או תקיפת "בת זוג", ובחלק מהעבירות מדובר בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, הנתמכת באישורים רפואיים, שהוגשו לבית המשפט.

3.         המדינה הגישה בקשה למעצר עד תום ההליכים לבית משפט השלום, שנדונה בפני כב' השופטת חנה מרים לומפ, בתיק מ"ת 44835-01-13.

4.         בית משפט קמא פעל בשני שלבים וקיים שני דיונים נפרדים:

בתחילה, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, ביום 27.1.13, קבע בית משפט השלום, שיש ראיות לכאורה, במיוחד לגבי אישום 1, שנסמך בתעודות רפואיות ,ואישום 5, שלאחריו המתלוננת עזבה את הבית.

כמו כן, נקבע כי מדובר בעילת מעצר סטטוטורית של אלימות כלפי בני זוג, אשר המחוקק קבע בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - "חוק המעצרים"), כי כאשר מדובר בעבירות אלימות בבן משפחה, התשנ"א-1991, יש עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(5) לחוק המעצרים, וכי על פי סעיף 21(א)(1)(ג) סיפא לחוק המעצרים, חזקה שמתקיימת עילת מסוכנות, אלא אם כן יוכיח הנאשם אחרת.

5.         בית משפט קמא לא נעצר בשלב זה, אלא קבע, כי גם כאשר מדובר בעילה סטטוטורית ובראיות לכאורה, יש לשקול חלופת מעצר, שכן מדובר במשיב צעיר לימים, שזו מעורבותו הראשונה בפליליים, יש לו משפחה תומכת, ומעסיקו התייצב לדיון לתמוך בו. לכן, הורה בית משפט השלום על הכנת תסקיר מעצר (החלטה מיום טז שבט, תשע"ג (27.1.13), עמ' 6 לפרוטוקול).

6.         תסקיר המעצר, מיום ג אדר תשע"ג (13.2.13), החתום על ידי מר פייז אבו סאלח, שהוגש לבית המשפט השלום, אינו ממליץ על חלופת מעצר. כפי שאראה להלן, התסקיר פורש באופן שונה על ידי כל אחד מבעלי הדין.

7.         בית משפט קמא, לאחר ששמע טיעונים נוספים בעקבות התסקיר, החליט כי על פי פרשנותו, מדובר ברמת סיכון גבוהה של המשיב, וחשש לחזרה להתנהגות פוגענית כלפי המתלוננת. לכן, בית משפט השלום לא מצא בחלופה שהוצעה על ידי ב"כ העורר, שהיא מגורים בבית הורי העורר, חלופה מתאימה, גם אם יהיה פיקוח ואיזוק אלקטרוני, שכן "הקרבה הגיאוגרפית בין העיר העתיקה [מקום מגורי הורי העורר] לבין עיסוויה [מקום מגורי בת הזוג] לא מהווה מחסום של ממש, גם באיזוק אלקטרוני" (עמ' 11, להחלטה בתיק          מ"ת 44835-01-13, מיום ד אדר תשע"ג (14.2.13)).

8.         עו"ד אדלבי, ב"כ העורר, טען בהרחבה ובכתב, ופירט בעל-פה, והסביר כי, לדעתו, שירות המבחן גיבש עמדה שלילית כנגד מרשו, בגלל שהוא סירב להודות בעבירות, ולכן "לא הפנים". לדבריו, אם היה שירות המבחן בודק את העניין בנפש חפצה, המסקנה הייתה אחרת.

9.         עו"ד אדלבי, ב"כ העורר, הוסיף וטען, כי נכון שאין שום חלופה הרמטית. אך, החלופה המוצעת קרובה לכך, שכן מדובר במקום מגורי הורי העורר בעיר העתיקה ליד הכותל המערבי, שם נמצאים כוחות משטרה באופן תדיר, והוא אף הציע כי מרשו יתייצב במשטרה מיד פעם.

10.        עו"ד זלצמן, ב"כ המדינה, סבורה כי עמדת שירות המבחן היא ברורה, ומעידה על סיכון של העורר. לדבריה, יש לשים את הדגש על ביטחונה של המתלוננת.

11.        כל אחד מבעלי כוח הצדדים הביא אסמכתאות, התומכות בדעתו.

12.        בנקודה אחת, צודק עו"ד אדלבי, והיא זו: כאשר אומר חשוד או נאשם לשירות המבחן כי הוא אינו מודה בעבירות המיוחסות לו, זכותו לעשות כן, ואין הדבר צריך להיות לו לרועץ. עו"ד אדלבי ציטט בעניין זה, גם בערר בכתב וגם בטיעון בעל פה, דברים שכתבתי בהחלטתי בעמ"ת 30149-08-10 מסעוד אבו רמילה נ' מדינת ישראל (2010).

ב"כ המדינה, עו"ד זלצמן, הסכימה לעיקרון זה.

13.        לפיכך, השאלה הנשאלת היא מה באמת נכתב בתסקיר שירות המבחן, ואיזה משקל יש לתת לו.

עיינתי, עיין היטב בתסקיר שירות המבחן, ואינני סבור, כמו שמפרש אותו עו"ד אדלבי, כי קביעות שירות המבחן נובעות מעמדת מרשו שלא להודות.

14.        שירות המבחן מציין כי הנקודה המרכזית, כפי שאני רואה אותה, היא אישיותו של העורר,  הכוללת " צורך חזק של שליטה באחר, ריכוז יתר בעצמו ובצרכיו ללא ראיה והתחשבות בצורכי האחר, וכן דפוסי התנהגותיים בעייתיים ואלימים".

15.        ייתכן, כי מדובר במצב הנובע מדימוי עצמי וגברי פגועים, שהרקע שלהם לא ברור. אך, עדיין, כפי שמסיק שירות המבחן, במקרים של קשיים מלחיצים, נטייתו של העורר להתנהג בצורה אימפולסיבית ואלימה, בשל הקושי לשלוט בדחפיו, והוא מגיב בצורה לא מווסתת ובצורה אלימה. על רקע זה, ולא על בסיס אי-הודאתו במעשיו, מגיע עורך התסקיר למסקנה כי קיימת רמת סיכון גבוהה של העורר.